את זה מצאתי בנוה צדק.
שיר פשוט וישיר כל כך שהוא כמעט לא שיר, אבל מישהי עמלה וחתכה כל אות בנפרד, ואז יצאה בלילה וריססה אותו באדום לוהט על קיר מתפורר. שיר קטן וצנוע על קיר נמוך ואפור, בין שירבוטים של מרססים אחרים ומאחורי ערימת אשפה. זה עושה לי את זה: ההתאמה המושלמת בין תוכן לצורה. ויותר מזה: הכוונה האמיתית של משוררת שלא מנסה לכתוב שירה "גדולה" או "אומנותית", שהיא גם טיפוגרפית ישירה ולא מתייפיפת, ובנוסף לכל גם עבריינית נועזת ואלמונית.
