טוב, זה הטקסט של תרגיל הבית. הוא מתוך סיפור קצר בשם "האדם הישן" של דן צלקה. מצאתי אותו בקובץ של סיפורים קצרים שנקרא "שלושים שנה שלושים סיפורים" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1993ֿ) אני לא יודעת אם עוד אפשר להשיג את זה, אבל אם אפשר להשיג אז גם כדאי מאד לקנות.
***
את האדם הישן פגשתי ערב אחד על מזח הסירות על שפת הירקון. בראותי אותו לא ידעתי שלפני אדם ישן. רכון על מעקה עץ, עמד איש בעל קומה בינונית, שעורו בהיר וחלק, עור פניו לבנבן, לבוש חליפת קיץ לבנה וקלה. הערב ירד. צעירים הצטופפו ליד קופת הכרטיסים. עלו בסירות קטנות, תנועותיהם הססניות תחילה. אחרים עלו בסירות מנוע המיועדות לאנשים רבים,, צבועות בכחול, וההגה שלהן כשל אוניה חוצה ימים. הרשת הגדוךלה הפרושה מעל למים, שקשוק המשוטים, הקולות והצחקוקים הנישאים על פני המים, רחש העלים.האורות הנדלקים מעבר לנחל בבתי הקומות של השיכונים- כל זה משך את תשומת ליבי. עמדתי לסלק את מבטי מדמות האיש העומד על ידי, כשהלה הסב את ראשו לעברי, וחייך לעומתי חיוך טוב לב ונבוך מעט, ממצמץ בעיניו הגדולות את הריסים הללו, שהיו יאים יותר לנערה צעירה מאשר לאיש בן ארבעים או חמישים, שעמד לפני , פניו לבנים באור הדמדומים ובאור הנשפך ממנורות תלויות על מוטות עץ.
"נחל רדום הירקון, גליו זעירים והליכתם שקטה", פתח ואמר האיש. ""גדותיו יפות ועדינות בעיניי. מפליא עד כמה רבים האנשים שאינם אוהבים את הנחל הזה וקובלים על עליבותו, על ריחו הרע ועל ההרגשה של לכלוך ובדידות הנסוכה, כביכול, על כל סביבותיו בשל עמודי המתח הגבוה הרבים שבכאן. ויאמין לי אדוני ,לא בנחל האשמה אלא בהם עצמם , בערנותם החשדנית והחטטנית. אף אחותי אינה אוהבת את הנחל, כדרך בני אדם אומללים, החושבים שהם בודדים ואין איש שיבין ללבם; בני אדם המקדישים את חייהם היחידים לשאון ולרעש, ליהירות ולתלות, בורחים מן האושר, אדוני, כדרך הערים, אל הכישלון הנשנה וחוזר; ומי ידע מה גמול מצפה להם באותו רגע, שהם נוכחים לדעת שאין כשלונם סופי עדיין. כמה הם כסילים! כמה עלובי נפש! הה! אדוני, הרי לפעמים נקרע לבי מרחמים כשאני מהרהר בהם"
***